<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ג ח"ב</h1>
<h2>דף לב:</h2>
כל מקום שיש עד אחד ואינו יכול לישבע שאינו מכחיש העד משלם כגון נסכא דרבי אבא פי' כגון שגזלו ועד א' מעיד והוא אומר גזלתי ודידי גזלתי מאחר שאינו מכחיש העד שכנגדו נוטל בלא שבועה וכתב הרמ"ה כי זה מיירי שעמד העד עמו משעת גזילה עד עתה או שתופס אותה בידו והגזלן בפנינו עתה דאל"כ נאמן לומר דידי גזלתי מגו דיכול לומר החזרתיו דהגוזל בעדים אי' צריך להחזיר בעדים כמו שכתבתי בגזילה וכן כתב הרמב"ן והרשב"א ולפי זה כפרן בעד א' כלומר שאומר לא לויתי ובא עליו עד א' שלוה נאמן לומר לויתי ופרעתי זולתי אם העידו עליו ב' עדים שלוה. ויש מחלקת אם בטענת שמא ישלם ושכנגדו נוטל בלא שבועה בתרא שבועות. ויש מי שפסק כפרן בעד א' דה"ל חייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם וזה מה שכתב הרמב"ם ז"ל כי אם הוציא עליו שטר בעד אחד ואמר פרעתי דה"ל שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם וישבע הסת שלא פרעו.
<h2>דף לח:</h2>
טענו עשרה כדי שמן יש לי בידך והודה קנקנים לא הוי הודאה ממין הטענה כי קנקנים לא טענו כי אם שמן אבל טענו עשר' כדים מלאים שמן או עשרה כדי שמן לבד והודה בקנקנים יש בטענה זו ובכללה קנקנים והוי הודאה ממין הטענה בכתובות בשבועו' שבועת הדיינין. טענו חטים ושעורים וכן כלים ופרוטה והודה באח' מהן חייב שבועת התורה אבל כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעו' פטור ואם הודה במקצת כלים חייב. הודה במקצת קרקעות פטור שבועות מציעא כתובות. טענו חטים וקדם הוא והודה בשעורים וחזר ואמר התובע גם שעורים הייתי מבקש לטעון רואין אם במערים הנתבע קודם שמיהר להשיב קודם שיגמור האח' טענתו חייב שבועת התור' ואם לאו פטור ואף על פי שאחר הודאתו תוך כדי דיבור אמר גם שעורים שבועות. ומכאן נראה דאין מודה במקצת חייב שבועת התורה אלא כשההודאה אחר התביעה. אין נשבעין שבועת התורה כי אם שבועת היסת על הקרקעות ועל העבדים ועל השטרות בין מודה במקצת בין בעד אחד.
כופר בכל שנשבע שבוע' היסת בלא אנקוטי חפצא וחזר והביא התובע עד אחד חוזרין ומשביעין אותו שבועה דאוריתא באנקוטי חפצא שבועות. ורש"י כתב ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה לפי שעונשה גדולה ותיקנו לגזור עליו ארור בעשרה כי ארור בו שבוע'. וכתב רב שרירא גאון ואם לא בא עד אחד והודה מעצמו במקצת אם על דרך תשובה הודה שמתחרט על שנשבע לשקר נפטר על השאר ואם הודה שלא על דרך תשובה נשבע על השאר שאדם קרוב אצל עצמו ואינו נפסל לשבועה על פי עצמו ע"כ.
<h2>דף לט:</h2>
טענה ב' כסף וההודאה שוה פרוטה כשאין שם עד א' ואין בית דין נזקקין לפחות ואין משביעין אותו לפחות ומפרש בירושלמי שהשתי כסף הן שתי מעין שאין מטבע כסף בשקל צורי פחות ממעה והוא גרה וכתבו ר"ח ורי"ף כי הפרוט' חצי חבה וקצ"ב פרוטות בדינר נמצאו ב' מעין ס"ד פרוטו' שהן ל"ב חבות שהן משקל לב' שעורות של כסף נקי ובפחות מכאן לא מיחייב שבועה. וכתב הרמב"ם כי כל כסף של דבריהם כסף מדינה שהוא א' מח' בכסף והשאר נחש' אבל מעה היה כסף נקי ולפי זה תקנו הטענה שתי כסף ולא עשו אותה שתי שקלים בשקל הקדש זה נראה לי בשיעו' כפירת הטענה ורבותי הורו שכפירת הטענה היא משקל י"ט שעורים וחצי שעורה מן הכסף ויראה לי טעות ויש לי כמה ראיות לסתור אותו הדרך ע"כ. ואם הוא כלי כגון שתבע שני מחטין צריך שישוה כל אחד פרוטה שבועות. ופרש"י כך הוא הגרסא ואפילו מחט וכתבו התוספות כי בעינן שיהיה בה שוה פרוטה וכן בירושלמי ורבי' האיי כתב כי בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוט' וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי' טענה שתי כסף כי אין משביעין אותו בית דין שבועת התורה עד שיתבענו שתי כסף והאחר יכפור בכל חוץ מפרוטה או יודה בכל חוץ מפרוטה ונזקקין בית דין לפרוטה פי' כגון שיש לו עדי' שחייב לו פרוטה או שחיי' מודה ואינו רוצה לשלם ובזה אין צריך שתי כסף ואם בא שני לטעון פחות פרוטה אין שומעין לו אפילו שהתחילו בטענת פרוטה אין גומרין בפחות הפרוטה.
תובע לחבירו שתי כסף יש לי בידך פי' ר"ח והראב"ד כי ההלואה שוה שתי כסף קאמר ולא דוקא בפקדון אם אמר לשון זה דוקא קאמר במלוה ואם יודה נתבע אפי' פרוטה או פירות הוי הודאה ממין הטענה ובפקדון דוקא שתי כסף קא טעין ולא שוה ובהלואה נמי דוקא כשתבעו מטבע היוצא אבל ליטרא זהב או כסף או מטבע שאינו יוצא דוקא קא טעין ואי טעין דוקא כגון ליטרא זהב או דינר זהב ואודי הלה בשוה כגון שוה שתי כסף יש לך בידי לא הוי הודאה ממין הטענה. וכתב הרמב"ן זה הכלל כשתובע טוען שוה כסף כל מה שישיב הנתבע הוי ממין הטענה וחייב שבועת התורה אבל כשהתובע טוען דוקא כל מה שישיב לא הוי ממין הטענ' לבד מנורה בת עשר ליטרין ובת חמש מפני שיכול לגוררה ולהעמידה על חמש ולא תשתנה צורתה והטוען אומר הפקדתי בידך ק' דינרין ממטבע פלוני והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים ממטבע אחר פרש"י שכל מיני מטבע אחד הם. ופי' ר"ח כי אינם שוות שפי' מטבעות השוות דינר זהוב פטור וכן דעת התוספות וזה עיקר שבועות. עד אחד מחייבו שבועה דאוריתא ולא בעי' שתי כסף כי אם פרוטה ואם תובע טוען שמא כגון שאמר ליה לי עד אחד שנטלת משלי מנה כתב רב אלפס שמחייבו שבועה כמו בטענת בריא דהוה ליה שבועה שאין יכול לישבע ומשלם ואפילו שהיה בטענת שמא עד אחד מחייבו שבועה ובקרקע שאין נשבעין עליו שבועת התורה וגם בקנס שמודה בו פטור ואין עד אחד מחייבו שבועה שבועות. וה"ר אפרים תלמידו וה"ר יוסף הלוי פסקו כי אין עד אח' מחייבו שבועה אלא בטענת בריא אבל לא בטענת שמא כך דקדקו הם בשבועות והרמב"ן כתב כרב אלפס וכן עיקר וכן בירושלמי ועוד בירושלמי כי עד אחד על קנס או על קרקעו' אינו מחייבו שבועת התורה כי אם יודה בשניהם אינו חייב שבוע' התורה נעשה עד לחייבו שבועת התורה קדושין.
<h2>דף מ.</h2>
טענו חטי' והודה בשעורים פטו' ופרש"י שפטור אף מדמי שעורים שמאחר שטענו חטים כבר אמר שלא נתן לו שעורים ואחולי אחיל גביה פי' לא צריכא למימר אם אמר נתבע מילי דכדי אמרי לך אלא אפי' החזיק בטענתו ואמר אמת הוא ששעורים יש לך בידי פטור ודוקא שתובע אומר תן לי שעורין לכל הפחות שהודית בהם אבל אם אמר תן לי שעורים שכך היה בדעתי לתבוע אותך עליהם אחר כך ואתה קדמת להודות חייב בשעורים כך נראה כל זה לפרש"י. ושאר המפרשי' פי' טעם הודאה שהוד' שאין בידו שעורין וכן כתב הרא"ש ופי' כגון דאמר חטים הלויתיך וביום פלוני ובשעה פלוני' ואמר הוא שעורים היו דאם איתא שהלוהו שניהם היה תובע שניהם כיון דבבת אחת היו ולפי זה הוא הדין אם התובע מחזיק בטענתו ואמר לא כי אלא חטי' הפקדתי בידך או הלויתיך פטור אפילו שלא טענו שעה ידועה כי הוא מודה שאין בידו אלא חטים ולפי זה כמו כן דוקא שהנתבע מילי בכדי אמרי לך כשהודיתי שעורים אבל אם מחזיק נתבע בטענתו ואומ' אמת הוא ששעורים יש לך בידי חייב בשעורים. ואם טוען עשר מדות יש לי בידך ואיני יודע אם חטים אם משעורים והלוה טוען ששעורים היו חייב לשלם שעורים אבל אם טוען תובע ודאי חטי' והלוה אומר איני יודע אם חטים אם שעורים פטור פי' ואפילו יש לו עדים שיש לו בידו או חטים או שעורים ואין יודעין אי זה מהם מחטים פטור מטעם המוציא מחבירו עליו הראיה ומשעורין כמו כן שהרי הודה תובע שאין לו בידו אלא חטים כך פירש הרא"ש. ורמ"ה פי' שפטור לא מטעם מחילה כרש"י ולא מטעם הודאה כשאר מפרשים אלא מטעם הודאה שאינה כלום ויכול לומר משטה אני בך כי מה שאמרו שההודאה בבית דין אין צ"ל אתם עדי ואינו יכול לחזור בו דוקא כשתובע אותו אבל בכאן שלא תבעו שעורים יכול לומר משטה אני בך אבל אם לא אמר חייב והתוספות כתבו שאם תפש שעורין מפקינן מיניה וכן כתב הרא"ש ורי"ף כתב דלא מפקינן והרמב"ם ז"ל פי' מהחטים פטור משבועת התורה וחייב שבועת הסת ועל השעורי' פטור וכן כתב רש"י ואם תפס לא מפקינן קמא מציעא שבועות ופירוש הרא"ש עיקר ולפי' רמ"ה אפילו שלא טענו בשעה ידועה ואפילו שאין מחזיק התובע בטענתו אלא שאמר בדעתי היה לתבוע ממך אחר כך שעורין פטור ופירוש המפרשים והרא"ש עיקר ולמטה אכתוב אם היה הנתבע כמערים שקדם מגו דלא היו דברים ולאותם שפסקו דאם תפס לא מפקינן דוקא קודם שבאו לב"ד אבל אם תפס אחר שיצא מב"ד מפקינן. טען לחבירו דבר שאינו מסויים כגון מנורה גדולה ומודה בקטנ' או כיס מלא או בית מלא והלה טוען מה שהנחת אתה נוטל פטור משבועה דאוריתא כי אינינו חייב שבועת התורה עד שיטעננו דבר שבמד' או במשקל או במנין ויודה לו קצת מן המדה או מהמשקל או מהמנין וזהו דבר מסויים כגון זה אומר עד הזיז וזה אומ' עד החלון פי' ומיירי שהרקיבו בפשיעה וחייב לשלם קמא. שבועות [מ"ג ע"א] דאם לא כן הילך הוא או מנורה בת עשר לטרין ומודה בת ה' שהיה יכול לגוררה ולהעמידה על ה' או כור תבואה והודה לתך וכל כיוצא בזה מודה מקצת הטענה ישבע מדאוריתא בין במלוה בין בפקדון כל זמן שיהיה שם הודאה וכפירה אבל שבועת השומרים כגון שומר חנם שטוען שנגנבה ושומר שכר ונאנסה וכיוצא בהם שאין שם הודאה וכפירה חייב שבועת התורה אפילו כופר בכל קמא.
<h2>דף מ:</h2>
כופר בכל פטור משבועת התורה ומקצת מודה חייב וכופר בכל משביעין אותו שבועת הסת שבועות. ויש מי שפסק דלא בעינן דררא דממונא וכן פסק רב אלפס כלישנא קמא שמשביעין שבוע' היסת אפילו במנה לי בידך אין לך בידי כלום דליכ' דררא דממונא וכל שכן אי איכא דררא דממונא כגון מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר ליה תנהו החזרתיו לך ורבי' האיי כתב דהיכא דליכ' דררא דממונא לא משבעי' ליה ומשמתי' ליה עד שיודה האמת. ור"ת לא היה מוחה בדיינין המשביעין בלא דררא דממונא.
<h2>דף מא:</h2>
מנה לי בידך אל תפרעני אלא בעדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך שלא בעדי' חייב לשלם וכתבו התו' ובלבד שקבל התנאי עליו מתחלה כשאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים כי יכול לומר איני רוצה לקבל תנאי זה שמא אשכח ואם אמר ליה תנאי זה בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים אפילו שתק שתיקתו הוא קבלה. אבל שלא בשעת הלואה צריך לקבל בפי' ושתיקתו לא הוי קבלה. אם נתחייב בב"ד והתרה בו בפני עדים אל תפרעני אלא בעדים הוי כמו קבלה והודאתו הויא התראה שבועות אפילו אמר איני רוצה לקבל תנאי זה מאח' שהוצרך להביאו לפני בית דין וצריך לפורעו בפני עדים וכן דעת כמה פסקנים. והרמב"ם כתב בין שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים בשעת הלואה בין אחר הלואה צריך לפרעו בעדים והרשב"א כתב אפילו לאחר ההלואה יכול להתנות כך ואפילו שלא ירצה הלוה לשעבד עצמו לכך משום עבד לוה וכו'.
מלוה חבירו בעדים בלא שטר אין צריך לפורעו בעדים שבועות. אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתיך שלא בעדים אפילו שבועה אינו צריך המלוה ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים או מתו נאמן הכי גריס ר"י. והרמב"ם ז"ל כתב שחקר אחר נוסחאות ישנות ומצא כתוב בגמ' נאמן וכשאומר פרעתיך ביני לבינך אינו נאמן אפילו שיש לנו לומר מגו דיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים או מתו דאין זה מגו טוב כי יותר טוב לומר פרעתיך ביני לבינך ושכחתי התנאי מלומר פרעתיך לפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים או מתו ורב אלפס גריס ואינו נאמן והרא"ש תפס עיקר הראשון גרסת ר"י והרמב"ם ז"ל. ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמרו עדים לא היו דברים מעולם תמצא בחלק הג' למטה יש מחלוקת אם נאמן והרא"ש פסק דנאמן שבועות. אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני והלך ופרעו בפני עדים אחרים והעדים לפנינו גריס רש"י דאינו נאמן יש אומרים שיכול לומר מלוה עידי שקר הן כי נעשה כאומר לו שיהא נאמן בכל שעה שיאמר לא פרעו עד שיעידו פלוני ופלוני כך פרש"י. ור"ח גריס דנאמן וי"א כי מאחר שהעדים לפנינו שמעידין שפרעו אבל לכך התנה בפני פלוני ופלוני שאם יאמר שפרעו בפני עדים והלכו להם למדינת הים או מתו שלא יהא נאמן ולזה יועיל לו התנאי וכן כתב הרמב"ם ז"ל ובה"ג וגרסת רב אלפס דאינו נאמן כמו רש"י עד שיעידו פלוני ופלוני כמו שהתנה כי פסל כל העדים שיעידו אלא פלוני ופלוני. והרא"ש תפס עיקר דנאמן ואם הביא עדים שפרע בפני פלוני ופלו' אינו נאמן דלגמרי פסלן לכל ענייני פרעון חוב זה כך כתב ה"ר יוסף הלוי ונראה שיכול להחרים סתם. וכתבו המפרשי' ואם הביא עדים שהודה בפניהם שפרעו נאמן שלא פסל שאר עדים אלא לפרעון אבל לא להודא' שבועו'. אמר לו אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא צריך לפורעו בפניהם ואינו די בעדים אחרים ואם פרעו שלא בעדי' והודה שקבלן ואתניסו וטען מלוה אמינא דלהוו פקדון עד דמיתי תרי דתנו הלכתא פטור הלוה כי כבר הודה שפרע שבועות. האומר פרעתי אינו צריך לפרש במה והיאך פרעו שבועות.
<h2>דף מב.</h2>
התנה עמו שיהא נאמן כל זמן שיאמר שלא פרעו ואפי' בלא קנין ופרעו בינו לבין עצמו חייב ואם פרעו בפני עדים פטור ואם התנה שיהא נאמן עליו בענין פרעון בשני עדים כשרים אפילו הביא שלשה עדים שפרעו חייב לפרעו פעם אחרת וה"ר יוסף הלוי כתב ואפילו העדים מעידים עליו על שני הפריעות אינו יכול להוציא ממנו שום דבר שכבר האמינו אבל אם העדים מעידי' שבפנינו הודה שנתפרע נאמנין על ההודאה והרמב"ם ז"ל כתב שיכול לתבעו אחר שפרעו ב' פעמים ואם יודה ישבע שבועת התורה ואם יכפור ישבע שבועת היסת. ועוד בגמ' אבל אם התנה שיהא נאמן עליו בג' עדים והביא ד' עדים שפרעו פטור מאחר שירד לדעות שאמר שלשה שבועות וסנהדרין. ומה שכתבתי ואפילו בלא קנין כך כתבו התוספ' וכמה פוסקים אחרים ובכל אותם שנאמן נוטל בלא שבועה וכן דעת הרמב"ם ז"ל ונראה לפי מה שכתב רב אלפס בתשובה כשהאמינו בשני עדי' שצריך קנין ויש שחולקין עליו שאינו צריך קנין וראשון עקר.
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין קטן וכתב ר' יוסף הלוי וכן כתב הרמב"ם ודוקא שבועת התורה אבל שבועת הסת משביעין על טענת קטן הורו רבותי אף על פי שאין הקטן חריף לענין משא ומתן נשבעין על טענתו ולזה דעתי נוטה והוא תיקון עולם. ועוד כתב רבי יוסף הלוי ובשבועת התור' נמי דוקא שבועה הבאה מחמת טענה כמו מודה מקצת ועד אחד דטענת קטן לאו כלום היא אבל שבועת השומרין דטענת שמא היא צריך לישבע שומר לקטן כמו לגדול וכן אותם שנשבעין בשמא כגון שותפין ואריסין וכיוצא בהם דינם כשומר ובית דין מעמידין אפוטרופוס לקטן ומשביע אותן. וכן שבועת היסת דלית ביה הודאה נשבע לקטן ואפילו לקטן שלא הגיע לפעוטות נשבעין על שבועת היסת ואין הנתבע יכול להפך השבועה לקטן כיון דקטן לאו בר אישתבועי הוא ואם תובעי' לקטן במידי דמטא הנאה לידי' כגון משא ומתן ודדמי ליה וקא מודה קטן מחייבין ליה ליפרע ואם כפר קטן ממתינין עד שיגדיל ומשתעי דינא בהדיה ומשביעין ליה ובמידי דלא מטא הנאה לידיה כגון גזילות וחבלות ודדמי ליה אפילו מודה קטן לא מיחייב ואפילו כשיגדל שאינו חייב על מה שעושה בקטנותו כי פגיעתו רעה והרמב"ם חלק עליו ואמר דאין נשבעין לקטן שבועת השומרים וכן כתב כשהגיע לפעוטות דוקא נשבעין על טענתו כשטוען בריא שבוע' היסת וכן בטענ' שמא כגון השותפין והאריסין וכיוצא בהן כי הוא תקנתא דרבנן ואולי כי זה כוונת ר' יוסף הלוי ואין נשבעין לקטן כשטוען בשביל אביו וכתבתיו למעלה בדי' מנה לאבא בידיך ובדי' חרש שוטה וקטן שבועות.
<h2>דף מב:</h2>
מנה לאבא בידיך אין לו בידי אלא חמשים חייב שבועה דאינו כמשיב אבדה וכן פסק רב אלפס ויש מי שפסק שהוא כמשיב אבדה וראשון עיקר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בין שאמ' ליה בידך בין ביד אביך וכן בהודאתו ומיירי שהוא גדול זה היורש דאי בקטן אין נשבעי' על טענתו אם אמר בלא תובע מנה לאביך בידי אם חייב שבועה כשיש עדים ודוקא שטוען בריא אבל אם טוען שמא פטור שהרי הוא כמשיב אבידה ופטור אף משבועת הסת. וכל שכן אם הודה מעצמו על כל הטענות אפי' שיכפור בכל אפי' שהוא פטור משבועת התורה משביעין אותו שבועת הסת שבועות.
אין נשבעין שבועת התורה אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כגון אמר לו בית מלא פירות ואפילו אמר זה או כיס מלא מעות והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור משבועת התורה ואם טען עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ובין קטון לגדול כגון מנורה גדולה והלה אומר קטנה פטור אבל בת עשר ליטרין והלה אומר חמש חייב שהוא הודאה ממין הטענה שבועות.
<h2>דף מג.</h2>
ענבי' עומדות ליבצר ותבואה היבשה העומדת ליקצר אם הודה במקצת חייב שבועת התורה כי יש להן דין טלטל ודוקא שאינן צריכות לקרקע דכל העומד ליבצר כבצור דמי אבל אם צריכין לקרקע יש להן דין קרקע זה הדין מפורש בשבועות. דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף או טרסית או פונדיון או פרוטה הרי זה הודאה ממין הטענה להשביעו שבועת התורה שהכל מין מטבע אח' אבל תובע כור תבואה והודה בלתך קטנית פטור. ואם תבעו כור פירות והודה בלתך קטנית הוי קטנית בכלל פירו'. וטוען חבירו כדי יין וכדי שמן והודה בקנקני ואפילו אמר לו עשרה כדי שמן שיש לי אצלו חייב שבועת התורה שבועות כתובות.
<h2>דף מז.</h2>
כל מקום שיש עד אחד ואינו יכול לישבע שאינו מכחיש העד משלם כגון נסכא דרבי אבא פי' כגון שגזלו ועד א' מעיד והוא אומר גזלתי ודידי גזלתי מאחר שאינו מכחיש העד שכנגדו נוטל בלא שבועה וכתב הרמ"ה כי זה מיירי שעמד העד עמו משעת גזילה עד עתה או שתופס אותה בידו והגזלן בפנינו עתה דאל"כ נאמן לומר דידי גזלתי מגו דיכול לומר החזרתיו דהגוזל בעדים אי' צריך להחזיר בעדים כמו שכתבתי בגזילה וכן כתב הרמב"ן והרשב"א ולפי זה כפרן בעד א' כלומר שאומר לא לויתי ובא עליו עד א' שלוה נאמן לומר לויתי ופרעתי זולתי אם העידו עליו ב' עדים שלוה. ויש מחלקת אם בטענת שמא ישלם ושכנגדו נוטל בלא שבועה בתרא שבועות. ויש מי שפסק כפרן בעד א' דה"ל חייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם וזה מה שכתב הרמב"ם ז"ל כי אם הוציא עליו שטר בעד אחד ואמר פרעתי דה"ל שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם וישבע הסת שלא פרעו.
מנה לי בידך והלה אומר חמשים יש לך בידי וחמשים איני יודע הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם וכשנגדו נוטל בלא שבועה שבועות וכתב הרמב"ם ז"ל שיוכל להחרים חרם סתם כל מי שטוען עליו דבר שאינו יודע בודאי שאינו חייב לו וכן בכל שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם וכתבו התוספות דלא אמרינן חייב אלא בדבר שאם הודה היה חייב אבל בדבר שאם הוד' היה פטור לא אמרינן מחוייב שבועה וכו'. מנה לי בידך והלה אומר נ' ידענא ונ' לא ידענא פטור ולא אמרינן ביורשין הוה ליה שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם פירוש מאחר שלא היה להם לידע שבועות.
